אחד הפיוטים המפורסמים בתפילות הימים הנוראים הוא הפיוט "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף״. זהו
פיוט אשכנזי מהמאה העשירית המתאר את היראה הגדולה של האדם העומד בפני אלוהיו
בדין.
יש בפיוט שורה אחת שתמיד סקרנה אותי - שורה שיש בה לכאורה פרדוקס:
וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.
וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
היינו מצפים שכשתוקעים בשופר גדול, דווקא קול גדול יישמע.
מקור הביטוי ״קול דממה דקה״ הוא ספר מלכים א', פרק יט. לאחר שאליהו הנביא ניצח והרג את נביאי הבעל, איזבל המלכה ביקשה להרוג אותו. הוא ברח למדבר ונכנס לדיכאון עמוק. שם, לאחר ימים רבים של בדידות, אלוהים פונה אליו:
וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
קול הדממה הדקה בא להזכיר לאליהו שהצדק והאמת לא מכריזים על עצמם באותות ובמופתים. כדי לשמוע אותם, האדם צריך להיות קשוב.
יש במסר הזה גם נחמה לאליהו - אליהו, עשית כל מה שיכולת. אם האותות והמופתים שלך אינם מספיקים, זה לא בגללך אלא בגללם. מה לעשות? העם פשוט לא קשוב.
אבל בעיקר יש כאן ביקורת - מה לך פה אליהו? מה אתה בורח למדבר? מדוע תתייאש מהעם? הנסים והנפלאות שעשית אינם העיקר. עליך להיות עם העם, ללוות אותו מקרוב, לא בזעם וברעש, אלא בשקט ובקשב.
באופן אירוני ועצוב, אליהו עצמו אינו קשוב לקול הדממה הדקה. הוא שומע אותו, אבל אינו מסוגל לשמוע לו. כשהוא נשאל שוב, לאחר כל הרוח, הרעש, האש והדממה, "מה לך פה אליהו?", הוא עונה בדיוק כמו שענה לפני כן, מילה במילה. עדיין הוא רואה את עצמו ככישלון, כאדם רדוף, כמנותק מהעם. דבר לא השתנה.
יש נטייה לחשוב על המנהיגות כעל דבר רעשני וגלוי מאוד לעין. מנהיגים הם אנשים קולניים וכריזמטיים, עם אגו מפותח, העומדים בראש הפירמידה ומובילים קדימה. אבל ישנם גם סוגים אחרים של מנהיגות - מנהיגות שקטה יותר, מנהיגות המתבטאת לא בקול רעש גדול, אדיר וחזק, אלא בקול דממה דקה.
כשאנשים מבקשים ממני להגדיר מהי מנהיגות, אני אומר בד״כ שהיא השילוב בין צניעות לאומץ. לפעמים נדרש אומץ להשמיע קול גדול, אך לפעמים נדרש עוד יותר אומץ להשמיע קול דממה דקה. לפעמים נדרשת צניעות לשמוע קול דממה דקה. אך לפעמים נדרשת עוד יותר צניעות לשמוע קול גדול.
אני מאחל לנו שהשנה הבאה תהיה שנה שבה קול הדממה הדקה אכן יישמע, במכון, בארץ ובעולם. שנה טובה.
יש בפיוט שורה אחת שתמיד סקרנה אותי - שורה שיש בה לכאורה פרדוקס:
וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.
וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
היינו מצפים שכשתוקעים בשופר גדול, דווקא קול גדול יישמע.
מקור הביטוי ״קול דממה דקה״ הוא ספר מלכים א', פרק יט. לאחר שאליהו הנביא ניצח והרג את נביאי הבעל, איזבל המלכה ביקשה להרוג אותו. הוא ברח למדבר ונכנס לדיכאון עמוק. שם, לאחר ימים רבים של בדידות, אלוהים פונה אליו:
וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
קול הדממה הדקה בא להזכיר לאליהו שהצדק והאמת לא מכריזים על עצמם באותות ובמופתים. כדי לשמוע אותם, האדם צריך להיות קשוב.
יש במסר הזה גם נחמה לאליהו - אליהו, עשית כל מה שיכולת. אם האותות והמופתים שלך אינם מספיקים, זה לא בגללך אלא בגללם. מה לעשות? העם פשוט לא קשוב.
אבל בעיקר יש כאן ביקורת - מה לך פה אליהו? מה אתה בורח למדבר? מדוע תתייאש מהעם? הנסים והנפלאות שעשית אינם העיקר. עליך להיות עם העם, ללוות אותו מקרוב, לא בזעם וברעש, אלא בשקט ובקשב.
באופן אירוני ועצוב, אליהו עצמו אינו קשוב לקול הדממה הדקה. הוא שומע אותו, אבל אינו מסוגל לשמוע לו. כשהוא נשאל שוב, לאחר כל הרוח, הרעש, האש והדממה, "מה לך פה אליהו?", הוא עונה בדיוק כמו שענה לפני כן, מילה במילה. עדיין הוא רואה את עצמו ככישלון, כאדם רדוף, כמנותק מהעם. דבר לא השתנה.
יש נטייה לחשוב על המנהיגות כעל דבר רעשני וגלוי מאוד לעין. מנהיגים הם אנשים קולניים וכריזמטיים, עם אגו מפותח, העומדים בראש הפירמידה ומובילים קדימה. אבל ישנם גם סוגים אחרים של מנהיגות - מנהיגות שקטה יותר, מנהיגות המתבטאת לא בקול רעש גדול, אדיר וחזק, אלא בקול דממה דקה.
כשאנשים מבקשים ממני להגדיר מהי מנהיגות, אני אומר בד״כ שהיא השילוב בין צניעות לאומץ. לפעמים נדרש אומץ להשמיע קול גדול, אך לפעמים נדרש עוד יותר אומץ להשמיע קול דממה דקה. לפעמים נדרשת צניעות לשמוע קול דממה דקה. אך לפעמים נדרשת עוד יותר צניעות לשמוע קול גדול.
אני מאחל לנו שהשנה הבאה תהיה שנה שבה קול הדממה הדקה אכן יישמע, במכון, בארץ ובעולם. שנה טובה.