מתוך דברי ברכה של ד"ר אלי גוטליב במסיבת סיום תכניות הלימודים של מכון מנדל למנהיגות

בטקס הסיום אשתקד, ציטטתי את אחד מילדיו של הרב אריאב יוסט, עמית במחזור י"ט בבית הספר למנהיגות חינוכית. כששאלו אותו מה זה מכון מנדל למנהיגות, התשובה שלו הייתה: "זה איפה שאבא מתווכח הרבה."

 

המכון הוא אכן מקום שבו מתווכחים הרבה. סוג הוויכוחים שמתקיים פה הוא מה שכינו חז"ל "מחלוקת לשם שמים" – וויכוחים שמטרתם אינה לנצח את האחר אלא לחתור יחד אתו לאמת.

 

על פי המשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה יז), האנטיתזה למחלוקת לשם שמים היא הוויכוח המתואר בפרשת השבוע שלנו, של קורח ועדתו. על פי הפרשנות הזו, כל מה שעניין את קורח היו השאלות: למי יש יותר כוח? מדוע משה הבוס ולא אני?

 

המשנה משתמש בקורח כסמל, אבל יש קורח קטן בכל אחד מאתנו. לכל אחד יש אגו, ובעולם האמיתי אין מחלוקת שהיא נקיה לחלוטין משיקולים אישיים.

 

אך בדיוק כמו שיש בכל אחד מאתנו קורח קטן יש גם בתוכנו משה קטן – מנהיג ערכי, מונחה חזון, שלא מבקש לעצמו כבוד אלא במקום שאין איש, מנסה להיות איש.

 

אם מישהו היה מבקש ממני להסביר לו מהו מכון מנדל למנהיגות על רגל אחת , הייתי אומר לו שזהו בית למנהיגים לשם שמים.

 

במכון, אין אנו מנסים לשנות את טבע האדם. אנו מנסים להקים בית עבור מנהיגים חינוכיים שבו מחלוקת לשם שמים היא הנורמה ולא דבר יוצא דופן.

 

יש המאשימים אותנו בכך שאנחנו מנותקים מהמציאות, שאנחנו חיים בבועה: "במנדל זה ככה, אבל בעולם האמיתי זה אחרת".

 

יש בהחלט מקום לשאול את עצמנו כל יום מחדש האם אנחנו מעורבים מספיק בחיי החברה והאם אנחנו יכולים לעשות יותר. עם זאת, אני לא אתנצל אף פעם על כך שיצרנו כאן בועה.

 

הבועה הזאת נחוצה לחברה ויקרה מפז.

כללי המשחק כאן – של קשב, ביקורת, חשיבה רוחבית ותכנון לטווח ארוך, שיח שמקשר בין תיאוריה ופרקטיקה, מפגש בין מגזרים והשקפות עולם שונות, ואפילו הרגלים יותר בסיסיים, כמו תמיד להגיע בזמן ומוכנים מראש – הם אכן נדירים בעולמות המקצועיים שמהם באתם ואליהם אתם חוזרים.

אך עולם המכון איננו פחות אמיתי מהעולם שבחוץ. להיפך: העובדה שכאן, במכון, אפשר לחיות ככה מוכיחה שאכן אפשר אחרת.

 

בשנת 1897 כתב ג'ון דיואי ב"אני מאמין החינוכי" שלו את המשפט הבא:
".I believe that education ... is a process of living and not a preparation for future living"
"אני מאמין כי החינוך הוא דרך חיים ולא הכשרה לחיים עתידיים."

 

כך גם אנו מאמינים. הלימודים במכון מנדל אינם הכשרה לחיים עתידיים, אלא הם בעצמם דרך חיים. כן, קשה יותר בחוץ, אבל כאן במכון רואים שאפשר אחרת. הדברים שעמיתים עושים במכון, יום יום, שבוע שבוע, הם דברים שניתן להמשיך לעשות אותם – אמנם במינונים אחרים ובדרכים שונות – בעולם "האמיתי" בחוץ.

כדי להצליח במשימה הקשה הזאת, כל בוגר מנדל צריך – באופן פרדוכסלי – לעזוב את המכון ולעשות את זה בעצמו. במילים של ויטגנשטיין בספרו, מחקרים פילוסופיים:
".He must, so to speak, throw away the ladder after he has climbed up on it"
"הוא צריך, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שהוא עלה בו."

 

כדי להחיות את החזונות החינוכיים שלכם תצטרכו לבנות לעצמכם את הבועות שלכם – כל אחת במקום העבודה שלה – בועה בה חיים, חושבים, ועושים אחרת.

 

אני יודע שתצליחו, ומאחל לכם שהדרך תהיה נעימה, מפתיעה ומעוררת השראה.