בפרשת השבוע, פרשת "לך לך", יש כמה דברים מעניינים. המעניין שבהם לטעמי הוא הפסוק הראשון בפרק י"ז:
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
הציווי "והיה תמים" נראה לי צווי בעייתי מעט, משתי סיבות:
1. האם באמת אפשר לצוות על אדם להיות תמים?
2. ונניח שכן, האם מציאותי לדרוש דבר כזה מזקן בן 99?
מדובר באדם שכבר ראה את העולם. אדם כזה, או שנשאר תמים או שנעשה ציני. אבל להשתנות ולהיעשות פתאום תמים? לא נראה הגיוני.
בגמרא, במסכת חגיגה דף י"ב, מופיעה פרשנות של האמורא ריש לקיש לחלק אחר של אותו פסוק:
"אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אני אל שדי, אמר הקב"ה, אני הוא שאמרתי לעולם די". ולמה הכוונה? כאילו אמר הקב"ה: אני זה שברא את העולם ועשה אותו חסר. לא נתתי לו להיות מושלם. התפקיד שלך, אברם, הוא להתהלך לפני ולהיות תמים. במילים אחרות: באחריותך להשלים את מה שעדיין לא הושלם. כך אפשר להסביר אולי את הבסיס לציווי על אברם. ובכל זאת, לצוות על אדם להיות תמים? ובגיל 99?
ברצוני להציע פרשנות המתבססת על מונח שפיתחו במקביל, אך לכאורה בלי תיאום מראש, הפילוסוף הצרפתי פול ריקור והפילוסוף החינוכי עקיבא ארנסט סימון, שהיה לימים מנהל בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. המונח הוא "תמימות שנייה".
השניים פיתחו את המונח בהקשר של פנומנולוגיה של הדת ופרשנות המקרא, ואני הייתי רוצה להשתמש בו, בדרך השאלה, בהקשר של מנהיגות חינוכית.
מהי תמימות שנייה? זו אותה התמימות שאנשים מסוימים מגלים מחדש לאחר שלמדו להיות ביקורתיים. סוג של אמפתיה מורכבת יותר, טעונה יותר, שחוזרים אליה לאחר הביקורת. למשל, לאחר שנחשפת לביקורת המקרא או לתיאוריות סוציולוגיות או פסיכולוגיות של הדת, קשה להמשיך להתנהג ולהאמין כאדם דתי. התמימות השנייה מופיעה כאשר האדם מגלה את גבולות הביקורת או את גבולות המדע, ומחפש דרך חזרה לחוויה הפרה-ביקורתית – לא באופן שמבטל את הביקורת אלא באופן המכבד אותה ומתפייס עמה.
כך הדבר גם בחינוך. החינוך הוא מקצוע המיועד לאנשים תמימים. אם אינך מאמין באופן בסיסי ביכולתו של אדם להשתפר וביכולות שלנו לעשות עולם טוב יותר, אתה פשוט במקצוע הלא נכון. ועם זאת, אם אנו, כאנשי חינוך, נישאר עם התמימות הראשונה, המציאות הקשה פשוט "תאכל אותנו בלי מלח". ראו למשל את המורה המתעקש להאמין שכולם קראו את המאמר, עשו את שיעורי הבית ועוקבים אחרי השיעור, אף שברור שאיש לא עשה, איש לא קרא, ואיש גם לא יקרא.
הפסוק הזה בא להגיד, ומכון מנדל בא להציע: היֵה פיקח, הבא את הניסיון, היישר מבט אל המציאות הקשה, הסתכל על העולם דרך עדשות ביקורתיות שיסבכו לך את החיים ויעשו את העבודה שלך קשה יותר, אבל אל תאבד את החתירה המתמדת הזאת לשלמות. לא בגיל 40, לא בגיל 60 וגם לא בגיל 99.
תקוותי היא שאתם, כמנהיגי חינוך, תצליחו ללמוד במכון כיצד להסתכל על העולם באופן ביקורתי, להכיר במורכבותה של המציאות – אך גם להתמודד אתה. לנסח ולחדד את החזון באופן שיהיה בר-קיימא, גם לנוכח המציאות הקשה ולמרות הביקורת.
בקיצור, תקוותי היא שנעזור לכם להגיע לתמימות השנייה. שתהיה לכולנו שנת לימודים פורייה.
מתוך דברי ברכה של ד"ר אלי גוטליב לעמיתים החדשים במכון מנדל למנהיגות, 22 באוקטובר 2012.