מנהיגות ודממה – חלק ב'

המקרה השני של מנהיגות ודממה מתרחש משה כאשר הלוחמים שבים מהמלחמה עם המדינים. משה רואה שהחיילים הרגו את כל זכרי מדין אך לקחו בשבי את הנשים והילדים. תגובתו של משה (במדבר לא, יד) היא תגובת זעם על המפקדים: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה".

רש"י פירש את זעמו של משה כך: "ויקצף משה על פקודי החיל - ממנים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות".

במילים אחרות, על-פי רש"י, זעמו של משה מופנה בייחוד אל מפקדי הצבא, משום שהם נשארו דוממים בזמן שהיו צריכים להשמיע קול. הדבר מזכיר לי אִמרה מפורסמת של הפילוסוף האנגלי, ג'ון סטיוארט מיל: "הדבר היחיד הדרוש כדי שהרע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר".

מרבית זמנם, המנהיגים משתמשים במילים ובמעשים. אבל כמה מן הרגעים המכריעים של מנהיגות – לטוב ולרע – הם רגעים של דממה או של חוסר פעילות. לעתים משימתו של המנהיג תלויה כולה ברגעים כאלה.