מנהיגות ודממה – חלק א'

כבר כתבתי בעבר על מנהיגות שקטה, זו שמדברת ב"קול דממה דקה" (מלכים יט, יב, ראו בבלוג את דברי הברכה לראש השנה תשע"ג). הפעם רצוני להתמקד באופן ספציפי יותר בדממה. מחשבות אלו מקורן בשילוב של חוויה אישית מן העת האחרונה – אובדן פיזי של קולי – ושל קריאה בפרק השני של פרשת השבוע לשבוע זה.

  

הופתעתי לגלות שלדבר פחות בעבודה הכריחה אותי לתת מקום רב יותר לאחרים ו להתמקד בדברים החשובים במקום להסתבך בפרטים. התסכול שחשתי לנוכח המגבלה הפיזית הזמנית הזכיר לי גם כמה אגו יש בניהול ישיבות, בשאילת שאלות, בהוראה וכדומה. אני מתפתה להמליץ לכולם לנסות להנהיג בדממה מוחלטת במשך יום שלם מדי פעם בפעם. זה בהחלט טוב לנשמה, וכנראה טוב גם לעסקים.

פרק ל"א בספר במדבר כולל שני אירועים הקשורים למנהיגות ולדממה. המקרה הראשון מתרחש בתחילת הפרק (פסוקים א-ג), כאשר אלוהים מצווה על משה לפתוח במלחמה נגד המדינים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה בְּמִדְיָן".  

רש"י כותב על פסוק ג': "וידבר משה וגו'. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר".

במילים אחרות, אף על פי שמשה ידע שאלוהים מתכוון לקחת את חייו מיד לאחר שישלים את המשימה הזאת, הוא ניגש אליה באותה מידה של מחויבות והתלהבות שבה מילא את כל ציוויי האל. שתיקתו הבולטת של משה וצייתנותו ברגע כה רווי בהשלכות אישיות טרגיות היא אולי אחד הביטויים המובהקים ביותר של מנהיגות. משה לא חשש להתעמת עם אלוהים, או אפילו להתמקח עמו. אבל אחד הדברים שהפכו אותו למנהיג דגול היה יכולתו לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי להנהיג ומתי להיות מונהג.

אף שיש נטייה לחשוב על מנהיגות כעל תכונת אופי, היא דומה יותר לפרקטיקה: דבר-מה שאדם עושה, ולא מה שהוא. לכל המנהיגים הגדולים ישנה היכולת לא רק להנהיג בקול גדול מקו החזית, אלא גם לדחוף בעדינות מאחור, להנהיג בשקט מהצד, וכן, גם להיות מונהג, כאשר המצב מחייב זאת. שתיקתו של משה בפסוק ג' מביעה בקול רם יותר מכל מילה את מחויבותו המוחלטת למלא את ציוויי האל ולייסד את מלכותו בארץ. ואכן, זו אולי ההצהרה הרהוטה ביותר שהשמיע בנוגע לחזונו ולערכיו.